יום שלישי, 28 בנובמבר 2017

הסיפור של טליה. פרויקט סיפור שהיה

טליה באה לתהליך של עיבוד לידה רגע לפני הלידה שניה.
בפגישה הראשונה עיבדנו את סיפור הלידה ועשינו סדר במה שהיה שם ובתחושות שקשורות.
ובפגישה הבאה טליה בחרה להתמקד בחרדות שמלוות אותה,
היא התכוונה לחרדות מהלידה,
היו פחדים שקשורים בלידה הקודמת
והכנו דף שעליו נכתוב דברים מעשיים שיכולים לעזור לה.
בדקתי איך זה מרגיש לה להסתכל על הרשימה שמתחילה להיכתב לנו
ואז היא אמרה שתי תחושות-
התקדמות ותקיעות.
כתבנו על שני דפים שונים כל אחת מהתחושות,
היא החזיקה את הדף עם ההתקדמות
ואמרה שזה בשבילה פתיחה וציפיה ותחושת מוכנות ובשלות ללידה.


ואז כשהחזיקה את התקיעות עלה בה עצב ודאגה,
כאב לה בכל הגוף והיתה תחושת מחנק חזקה.
היא נזכרה כמה הכאב היה בלתי נסבל בלידה הקודמת.
שאלתי כמה, ממש בלתי נסבל שאין שום כח פיזי להתמודד עם זה.
ביקשתי שתדרג מ1-100?
התשובה היתה 100.
כאב בכל הגוף ובלתי נסבל ב100 אחוז וכלום כח להתמודדות.
ואז שאלתי אותה- הרי עברת את זה. מה עזר שתצליחי לעבור את זה?
"כי פשוט עוברים את זה ואין ברירה.
ובסוף יש תינוק חי וזה שווה הכל.
לפני הלידה הראשונה זה היה נראה לי ברור מאליו,
לא חשבתי בכלל שיכול להיות משהו אחר.
ועכשיו פתאום אני שומעת יותר מידי סיפורים קרובים
והביטוי לצאת בידיים מלאות מקבל משמעות כל כך שונה."
פתאום לא משנה לה אם יהיה ארוך או קצר התקדמות או תקיעות
העיקר שבסוף יהיה לה ילד בריא ושלם.
אני מפנה את תשומת ליבה עד כמה מקודם היה חשוב לה שיהיה קצר ותהיה התקדמות
ועכשיו זה בכלל לא העניין והעיקר זה שהכל יהיה בסדר.
"כן.
כי בכל רגע מישהו יכול למות.
אני בחרדות שיקרה לעובר משהו או לכל אחד מהיקרים לי."
אני שואלת אותה אם איבדה מישהו.
לא אני לא.
מישהו סביבך? במשפחה?
אוהו...
וכאן טליה התחילה לספר לי על כל כך הרבה מקרי אובדן, טבעים ולא טבעיים שקרו סביבה בתקופה האחרונה.
היא הציפה והציפה והציפה ובכל אחד היה סיפור שונה
ובאיזה שהוא שלב אני מבינה שאנחנו חייבות להיפרד מכל האנשים שהוזכרו כאן.
אני מסבירה לה כמה חשוב שניפרד מכולם,
שהיא התערבבה עם המוות כל כך
ואנחנו צריכות לתת לו מקום מוגדר כדי שלא יתפוס אצלה כל כך הרבה מקום.
אני מביאה לה דף שיהיה לוח זיכרון וצבעים שאיתם היא תתן ביטוי לכל מי שהוזכר כאן.
על הדף היא מציירת משהו,
סמל או ציור עבור כל אחד מהאנשים שהוזכרו,
כל אחד בצבעים אחרים ומשמעות שונה.
בדקנו אם יש עוד אנשים שצריכים להיות על הדף ואיך זה מרגיש להסתכל עכשיו על הדף הזה.
טליה חוותה הקלה ממש גדולה, היא ממש חייכה.
הצחיק אותה איך שאף אחד לא יבין מה זה הדף שמצויר פה והיא לא תוכל להסביר לאף אחד אבל גם אין צורך.
שאלתי אותה מה היא תרצה לעשות עם הדף והיא ביקשה להעלים אותו,
"כי זה לא קשור אלי. אני בחיים"
הדגשנו את זה- הם שייכים למתים ואת שייכת לחיים.
שאלתי אותה אם היא יכולה להגיד להם את זה והיא שמחה להגיד להם את זה.
היא מעכה את הדף וממש אמרה,
באהבה גדולה אני מועכת את זה.
אני לא צריכה את זה יותר.
ואז שאלתי אותה איך היא מרגישה בקשר ללידה,
היתה בה ידיעה ברורה שהכל יהיה בסדר,
מקודם אחת החרדות היתה שזה יכול לקרות בכל דקה, בכל רגע גם עכשיו היא יכולה לאבד את העובר או אנשים קרובים אחרים.
ועכשיו היה לה ברור שהכל יהיה טוב.
אז שאלתי מה היא צריכה עכשיו?
"כלום.
פשוט כיף לי.
אני ממש מחכה כבר ללידה לפגוש אותו."

פרוייקט "סיפור שהיה"

מאז שהתחלתי את דרכי כדולה זכיתי לראות וללוות מקרוב תמונות חיים ורגעים מופלאים,
הרבה זמן העדפתי לא לשתף ברגעים היפים האלו כדי לשמור על צנעת היולדות והמשפחות שליוויתי
ובתקופה האחרונה הבנתי שיש תועלת גדולה בשיתוף,
יש מקרים שיעזרו לנשים להבין שהן לא לבד בתחושותיהן,
יש מקרים שיעזרו לנשים להסביר לקרוביהן מה עובר עליהן
ויש מקרים שבוודאי יתרמו להעלאת מודעות לדברים חשובים
אז התחלתי לחפש אפשרות שלישית שהיא לא הימנעות משיתוף ולא פגיעה בפרטיות.
הרבה פעמים אחרי מקרים מיוחדים כתבתי לי את סיפור המקרה, בתקופה האחרונה אני מבקשת רשות מחלק מהנשים, עורכת ומטשטשת את הפרטים המזהים כדי שבסיפור יהיה מה שחשוב ומלמד ובעל ערך לכלל ולא מה ששייך לפרטיות האישה עצמה ו/או לקרוביה.
אז בתקופה הקרובה בע"ה יעלה בכל שבוע סיפור אחד של אישה אחת שיכולה ללמד אותנו הרבה מאד.
תודה לנשים שהסכימו להיות חלק מהפרויקט
ותודה לכן