יום שני, 27 באוגוסט 2018

על הספר "מיילדות רוחנית"

הכי בכנות? 
לא עפתי בהתחלה כשקראתי את מה ש Shira Heimlich 
כותבת על הספר מיילדות רוחנית - סיפורי לידה וגינקולוגיה הוליסטית Spiritual midwifery
הסמנטיקה של מיילדות רוחנית... לקרוא לצירים גלים...
אני מודה שאני מסתייגת מזה,
חושדת בגישות שמנסות למכור
שבלידה אין כאב והכל נעים ויפה
כמובן אם רק את מספיק רוחנית ומחוברת.
ואז כמובן שרובנו חוות כאב בלידה
ומרגישות לא מספיק "נכונות".
ועוד דוגרי אחד?
אפילו התפלאתי על שירה,
לא מתאים לה בכלל להציג גישה כזאת.
אבל המשכתי לעקוב אחרי התהליך של התרגום
ואת הקטעים שהיא שיחררה
ואופס, התלהבתי מאד מאד.
כשהספר סוף סוף הגיע אלי חשבתי שאני אקרא אותו מהר כהרגלי
(בד"כ יום-יומיים מספיקים לי לספרים של 300-500)
תקשיבו, זה לא ספר אפשר לבלוע,
צריך לקחת במנות קטנות.
אחרי כמה עמודים אני מוצאת את עצמי מהורהרת, מעבדת..
עברו כמה שבועות לדעתי של קריאה לסירוגין.
ומה אני כל כך אוהבת בספר הזה?
שהוא כל כך לא פלקט של לידה זה הפי הפי וממש לא כל מי שמתוארת היא כזאת מחוברת שהלידה שלה תמיד קסומה ומדויקת. אפילו שרוב הנשים בספר מתארות את הצירים כגלים ומתארות חוויות מרגשות מאד.
מה למשל? למשל זה ספר היחיד בתחום שקראתי שבו מתוארות לידות של עוברים שמתו,
כן, אפילו לא בפרק נפרד.
נכון, קשה מאד לקרוא את זה ככה ועדיין לי זה הכניס נשימה עמוקה.
חשבתי על נשים שפגשתי אחרי לידות שקטות והפלות שאומרות- "בכלל לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות.
כלומר- לא אמור לקרות אצלי.
עד שלא העזתי לדבר לא ידעתי כמה נשים סביבי חוו דברים דומים אבל נראה שאף אחת לא מדברת על זה."
וכאן זה חלק מהחיים,
ובעצם הרבה יותר קל לקרוא את זה ככה
מאשר בנספח צדדי שכולו כאב.
כי באמת גם המוות הוא חלק מהחיים.
ואולי זאת בדיוק הנקודה,
מרגיש שהרבה מהשיח היום סביב לידות (ולא רק) מציג צד אחד-
או שאת רוחנית מחוברת לגוף שלך והלידה היתה מדהימה
או שאת חובבת אפידורל שצירים עבורה זה זוועת עולם
ולידה זה אירוע מלבב כמו תאונת דרכים
או שאת מאמינה שהגוף יודע לעשות את שלו
והרופאים סתם מכסתחים אותנו ועושים קריירה על הפחדים שלנו
או שהרופאים הם סגני הא-ל והקשבה לגוף זה חרטא
בהריון ראשון זה הכי מודגש.
או שאומרים לך- "לידה זה מקסים, זה נפלא, את עוד תראי!" ומחביאים ממך כל סיפור לידה שהוא לא "מושלם"
או שיש נשמה טובה שאומרת לך את כל האמת בפנים-
"ברגע שמתחיל משהו רוצי לבית חולים ותבקשי אפידורל!!! אל תנסי להיות "גיבורה" זה כואב שרמות שאין לך מושג איך קוראים לך!!!!"
אז הנה סוף סוף ספר שכן,
מגיש את האמת השלמה כפי שהיא,
זה כואב וזה קסום,
ובד"כ הכל תקין ולפעמים זה משתבש
ויש בלידה המון תחושות שלא חווינו מעולם
וחלקן נעימות וחלקן לא
ויש מצבים שבהם תמיכה ריגשית/ פיזית/ רפואית יכולה לשפר את המצב ויש פעמים שלא.
ואחרי שחששתי מספר מנותק
התחושה שלי היא דווקא של ספר מאד מחובר,
חיבור של האישה לגוף שלה,
לתינוק שלה, לבן הזוג שלה, למלווים, לצוות המיילדות, לתהליך.
חיבור של מיילדות מסורתית לידע רפואי מודרני,
חיבור בין בחירה חופשית לגבי ביחד עם קבלה של התהליך.
יש המון מה ללמוד מהספר,
גם אם את ממש לא בעניין של לידה טבעית
כדי להכיר עוד את הדרך שלך ושל התינוק להיפגש.
ובתמונה קטע מהספר שהתחברתי אליו מאד,
תופעה לא מספיק מוכרת של "לידה נסוגה"
זה נשמע מוזר אבל בד"כ תקין לגמרי.
פה ממש מובהק שזה עניין ריגשי,
לפעמים פיזית העובר "משפר כניסה" כדי להיכנס בזווית טובה יותר לאגן 
ועם סבלנות ותשומת לב לתהליך ולא רק ל"מספר" הפתיחה אפשר לראות שזאת גם דרך של הלידה להתקדם.

לילה טוב 
תחיה דוידוביץ

יום שלישי, 14 באוגוסט 2018

הסיפור של תאיר. פרויקט סיפור שהיה



את הקטע הזה שאישה מגיעה עם צירים סדירים לבית חולים 
ושם הם נעצרים כולנו מכירות, 
לוקח זמן לבסס אוריינטציה במקום חדש בזמן צירים 
וזאת תגובה בריאה של הגוף, 
לתת זמן לגוף להסתגל מחדש למקום החדש 
ורק אז להמשיך את תהליך הלידה.
זה היה נראה שככה גם הפעם ועדיין משהו היה איטי יותר מהרגיל, 
אפילו שזאת לידה שניה של תאיר 
ובפגישות שלפני היא הרגישה לי מאד בשלה ללידה, 
יודעת מה היא רוצה ומה היא צריכה 
וגם הבן זוג תומך באופן מעורר השראה 
והקצב האיטי יחסית מפתיע אותי מאד.


אז בהתחלה אנחנו מבינות שיש עניין משפחתי 
שצץ ממש בדרך לבית חולים, נותנות לו הכרה, 
בודקות מה היא צריכה עכשיו בקשר לזה. 
ואז אנחנו מניחות שכאשר נעבור לחדר לידה הצירים יחזרו.
אז אנחנו מגיעות לחדר לידה 
ומקבלות מיילדת נפלאה שמייצרת תקשורת נהדרת עם תאיר 
וביחד עם הבן זוג אנחנו מייצרים לה את האווירה שהיא ביקשה לה כדי להעביר את הצירים, 
ואז כשהיא על הכדור ויש תאורה עמומה בחדר היא אומרת לנו- 
"בעצם אני ממש מפחדת ללדת, לא יודעת מה יעזור לי
אני רוצה להיות אחרי זה אבל אין לי מושג איך אני אעשה את זה."
אני בודקת איתה- את ממש לא רואה את עצמך יולדת, אה? 
וכשאני אומרת את זה אני יכולה ממש להרגיש את הפחד הזה, 
את השיתוק הזה שהוא יוצר, את ההפרעה לנשימה שהוא מייצר. 
כן, היא מאשרת, אני לא יודעת מה יעזור לי שם.
ואז אני מציעה לה לבדוק מה היא יודעת שיעזור לה, 
והיא מונה רשימה של דברים שיעזרו לה, 
האיש שלה מזכיר לה עוד דברים שהיא יודעת שעוזרים לה. 
ועכשיו זה מרגיש אחרת, אפשר שוב לנשום 
והנה מתחיל ציר ממש כשהיא מרגישה שזה בסדר. 
וזה מתקדם ועובד ואחרי זמן מה שוב היא מספרת 
שעולה בה הפחד שהיא לא יכולה לעשות את זה 
והיא לא יודעת איפה למצוא את האמונה שהיא יכולה. 
ואני שואלת אותה איפה הפחד מורגש. -הוא מורגש באגן.
ואיך זה בשביל האגן להחזיק את הפחד הזה? -האגן מרגיש קשיח כזה
אוקי, ואת יכולה לחפש רגע בגוף שלך אם יש מקום, אפילו קטן שאת מרגישה בו את האמונה הזאת שאת מחפשת? 
זה לוקח רגע אבל היא מגלה שבידיים, בכפות הידיים. 
היא מניחה את הידיים על הבטן.
ואז אני בודקת איתה מה האגן שלה צריך עכשיו? -להזיז את הפחד
ואז מתחיל ציר והיא קמה מהכדור שהיה נח עבורה עד עכשיו 
וממש מנערת את האגן, 
תנועה כזאת חדשה, 
שלא הייתה בה לפני זה, 
מתהווה עכשיו. 
תנועה פנימית, 
מחוברת גם לפחד וגם לאמונה.
אחרי הציר אני בודקת איתה מה עם האמונה בידיים 
וכן, זאת באמת שאלה מוזרה ברצף השאלות המוזרות האלה 
אבל תאיר יודעת להגיד שהאמונה מרגישה ממשית יותר עכשיו 
גם האגן מרגיש לה רך יותר. 
אחרי כמה דקות המיילדת מציעה לה בדיקת פתיחה, 
המיילדת ממש מציינת כמה הצוואר רך ופתוח 
ואפשר להרגיש את ההתקדמות שלה.
זה בדיוק זה, משהו מתרכך שם, הכי מבפנים. 
מהשלב הזה הצירים מתחילים להיות הרבה יותר סדירים 
ובשלבי יאוש שונים בהמשך הלידה 
אנחנו יכולים להזכיר לה את הידיים עם האמונה 
ולהזכיר לה שהפחד והיאוש הם רק חלק ממה שקורה עכשיו. 
אחרי החיבור הזה אפשר להזכיר שהדבר הגדול שקורה עכשיו זה שהתינוק שלה בדרך החוצה 
וכל המערכת שלה מגויסת לזה, 
כן גם הפחד והכאב נמצאים שם כדי לעזור לה בדרכם, 
לשמור עליה ועל הקצב של הלידה 
וגם האמונה נמצאת שם כל הזמן כדי להזכיר לה שזה בידיים שלה, 
שהיא עושה המון דברים נפלאים 
כדי לאפשר לתינוק שלה את הדרך החוצה.
גם בשלב שתאיר כבר בפתיחה מלאה 
וזה השלב שממנו הכי פחדה שוב הצירים מתרחקים זה מזה 
ושוב אנחנו מזכירות לה שהיא יכולה, 
המיילדת מבקשת ממנה שתגיד את זה 
ולוקח לה זמן אבל אז תאיר מצליחה להגיד: אני יכולה. 
ושוב אני מזכירה לה שכל פעם היתה התקדמות בלידה כשהיא בחרה להסכים שזה יגיע 
ואז תאיר אומרת- אני רוצה שהוא יהיה כבר על החזה שלי! 
ואז מתחיל ציר והמיילדת עוזרת לתאיר להרגיש את הראש כמו שביקשה 
וזה נהיה ציר ארוך כזה ומרגש עד דמעות 
שבסופו הראש יוצא ובציר הבא התינוק על החזה שלה. 
כי היא הסכימה ללדת.