בואו נדבר רגע על אפידורל..

טוב אני יודעת שיש איזה הנחת מוצא שהפוסט שיכתב עכשיו יהיה נגד אפידורל 

כי אני דולה ודולות כידוע אמורות להתנגד לאפידורל, נכון? לא נכון :) 

זה לא פוסט נגד אפידורל :) 

זה פוסט בעדך. 

אז בואו נדבר, 

אפשר להגיד שיש שלושה מרכיבים עיקריים בשיקולים האם לקחת אפידורל-

<3 המרכיב האובייקטיבי- 

האם אפידורל זאת פרוצדורה בטוחה מספיק, 

האם תופעות הלוואי האפשריות הם מחיר שאני מוכנה לקחת. 

בשביל זה באמת מספיק לקרוא מחקרים ו/או להתייעץ עם רופא מרדים. 

לפעמים גם פשוט לקרוא מידע מפורט על ההליך בעצמו יבהיר הרבה. (למשל נשים רבות נושמות לרווחה כשמבינות שלא תישאר להן מחט בגב אלא רק צינורית דקה ורכה, פרט קטן ומשמעותי) 

כמובן שמול זה יש נשים שיהיה להן חשוב גם לקרוא מחקרים וסטטיסטיקות לגבי לידה טבעית. 

<3 המרכיב הסובייקטיבי- 

איך אני מרגישה כשאני חושבת על לידה עם אלחוש ועל לידה ללא אלחוש. 

כאן אין כל כך את מי לשאול חוץ מאשר את עצמנו- 

מה מדבר אלי יותר? מה מרתיע אותי? 

האם הייתי רוצה שהגישה שלי לדברים תהיה אחרת? 

מה אני צריכה כדי להתכונן ללידה שאני מאחלת לעצמי? 

ואולי בלידות שונות יתאימו לך אפשרויות אחרות, 

אנחנו מתפתחות ומשנות את דעותינו, אנחנו לומדות מהניסיון וזה נהדר. 

<3 המרכיב של מה שקורה בזמן אמת- 

יכול להיות שבנית על אפידורל והלידה מתקדמת מהר ואת לא מספיקה, 

יכול להיות שמאד רצית לידה טבעית אבל יש סיבה שעליך להיות בניטור רצוף וזה מרגיש בלתי אפשרי להתמודד ככה עם הצירים. 

ויכולים להיות מגוון תרחישים שאין לנו שליטה עליהם שמחייבים אותנו לגמישות בזמן אמת.

כאן אולי תהיה אכזבה על שינוי התכניות ומותר להכיר בזה שזה עשוי להיות מאד מאכזב לקחת/לא לקחת אפידורל כשממש רצינו ההיפך. 

אז האם כדאי לקחת אפידורל? תלוי.
האם כדאי לקחת/לא לקחת בגלל שמישהי אמרה-
"תקחי אחרת תהיה לך טראומה!!"
או
"אל תקחי!! זה תקע לי את הלידה ובגלל זה כאב לי הגב שנה!!"?
פחות, או לפחות לא רק על סמך זה.
בואו נזכור שלכל אחת מאיתנו יש חוויה שונה
שתלויה בכל כך הרבה משתנים שחלקם לא רלוונטים אלינו.

ומה כן ממש חשוב לי לומר?
כל המלצה שאתן מקבלות ולא רק בעניין אפידורל,
שווה לשאול האם זאת המלצה שנובעת מחוות דעת מקצועית או מחוויה אישית?
זה חשוב, כי נוכל ככה לדעת האם וכמה משקל לתת להמלצה הזאת.

שיהיו לנו בחירות טובות,
תחיה

על הספר "מיילדות רוחנית"

הכי בכנות? 

לא עפתי בהתחלה כשקראתי את מה ש Shira Heimlich 

כותבת על הספר מיילדות רוחנית - סיפורי לידה וגינקולוגיה הוליסטית Spiritual midwifery
הסמנטיקה של מיילדות רוחנית... לקרוא לצירים גלים...
אני מודה שאני מסתייגת מזה,
חושדת בגישות שמנסות למכור
שבלידה אין כאב והכל נעים ויפה
כמובן אם רק את מספיק רוחנית ומחוברת.
ואז כמובן שרובנו חוות כאב בלידה
ומרגישות לא מספיק "נכונות".
ועוד דוגרי אחד?
אפילו התפלאתי על שירה,
לא מתאים לה בכלל להציג גישה כזאת.
אבל המשכתי לעקוב אחרי התהליך של התרגום
ואת הקטעים שהיא שיחררה
ואופס, התלהבתי מאד מאד.

כשהספר סוף סוף הגיע אלי חשבתי שאני אקרא אותו מהר כהרגלי
(בד"כ יום-יומיים מספיקים לי לספרים של 300-500)
תקשיבו, זה לא ספר אפשר לבלוע,
צריך לקחת במנות קטנות.
אחרי כמה עמודים אני מוצאת את עצמי מהורהרת, מעבדת..
עברו כמה שבועות לדעתי של קריאה לסירוגין.

ומה אני כל כך אוהבת בספר הזה?
שהוא כל כך לא פלקט של לידה זה הפי הפי וממש לא כל מי שמתוארת היא כזאת מחוברת שהלידה שלה תמיד קסומה ומדויקת. אפילו שרוב הנשים בספר מתארות את הצירים כגלים ומתארות חוויות מרגשות מאד.
מה למשל? למשל זה ספר היחיד בתחום שקראתי שבו מתוארות לידות של עוברים שמתו,
כן, אפילו לא בפרק נפרד.
נכון, קשה מאד לקרוא את זה ככה ועדיין לי זה הכניס נשימה עמוקה.
חשבתי על נשים שפגשתי אחרי לידות שקטות והפלות שאומרות- "בכלל לא חשבתי שזה משהו שיכול לקרות.
כלומר- לא אמור לקרות אצלי.
עד שלא העזתי לדבר לא ידעתי כמה נשים סביבי חוו דברים דומים אבל נראה שאף אחת לא מדברת על זה."
וכאן זה חלק מהחיים,
ובעצם הרבה יותר קל לקרוא את זה ככה
מאשר בנספח צדדי שכולו כאב.
כי באמת גם המוות הוא חלק מהחיים.

ואולי זאת בדיוק הנקודה,
מרגיש שהרבה מהשיח היום סביב לידות (ולא רק) מציג צד אחד-
או שאת רוחנית מחוברת לגוף שלך והלידה היתה מדהימה
או שאת חובבת אפידורל שצירים עבורה זה זוועת עולם
ולידה זה אירוע מלבב כמו תאונת דרכים
או שאת מאמינה שהגוף יודע לעשות את שלו
והרופאים סתם מכסתחים אותנו ועושים קריירה על הפחדים שלנו
או שהרופאים הם סגני הא-ל והקשבה לגוף זה חרטא
בהריון ראשון זה הכי מודגש.
או שאומרים לך- "לידה זה מקסים, זה נפלא, את עוד תראי!" ומחביאים ממך כל סיפור לידה שהוא לא "מושלם"
או שיש נשמה טובה שאומרת לך את כל האמת בפנים-
"ברגע שמתחיל משהו רוצי לבית חולים ותבקשי אפידורל!!! אל תנסי להיות "גיבורה" זה כואב שרמות שאין לך מושג איך קוראים לך!!!!"

אז הנה סוף סוף ספר שכן,
מגיש את האמת השלמה כפי שהיא,
זה כואב וזה קסום,
ובד"כ הכל תקין ולפעמים זה משתבש
ויש בלידה המון תחושות שלא חווינו מעולם
וחלקן נעימות וחלקן לא
ויש מצבים שבהם תמיכה ריגשית/ פיזית/ רפואית יכולה לשפר את המצב ויש פעמים שלא.

ואחרי שחששתי מספר מנותק
התחושה שלי היא דווקא של ספר מאד מחובר,
חיבור של האישה לגוף שלה,
לתינוק שלה, לבן הזוג שלה, למלווים, לצוות המיילדות, לתהליך.
חיבור של מיילדות מסורתית לידע רפואי מודרני,
חיבור בין בחירה חופשית לגבי ביחד עם קבלה של התהליך.

יש המון מה ללמוד מהספר,
גם אם את ממש לא בעניין של לידה טבעית
כדי להכיר עוד את הדרך שלך ושל התינוק להיפגש.

ובתמונה קטע מהספר שהתחברתי אליו מאד,
תופעה לא מספיק מוכרת של "לידה נסוגה"
זה נשמע מוזר אבל בד"כ תקין לגמרי.
פה ממש מובהק שזה עניין ריגשי,
לפעמים פיזית העובר "משפר כניסה" כדי להיכנס בזווית טובה יותר לאגן 

ועם סבלנות ותשומת לב לתהליך ולא רק ל"מספר" הפתיחה אפשר לראות שזאת גם דרך של הלידה להתקדם.

לילה טוב <3
תחיה דוידוביץ

הסיפור של תאיר. פרויקט סיפור שהיה

את הקטע הזה שאישה מגיעה עם צירים סדירים לבית חולים 
ושם הם נעצרים כולנו מכירות, 
לוקח זמן לבסס אוריינטציה במקום חדש בזמן צירים 
וזאת תגובה בריאה של הגוף, 
לתת זמן לגוף להסתגל מחדש למקום החדש 
ורק אז להמשיך את תהליך הלידה.

זה היה נראה שככה גם הפעם ועדיין משהו היה איטי יותר מהרגיל, 
אפילו שזאת לידה שניה של תאיר 
ובפגישות שלפני היא הרגישה לי מאד בשלה ללידה, 
יודעת מה היא רוצה ומה היא צריכה 
וגם הבן זוג תומך באופן מעורר השראה 
והקצב האיטי יחסית מפתיע אותי מאד.

אז בהתחלה אנחנו מבינות שיש עניין משפחתי 
שצץ ממש בדרך לבית חולים, נותנות לו הכרה, 
בודקות מה היא צריכה עכשיו בקשר לזה. 
ואז אנחנו מניחות שכאשר נעבור לחדר לידה הצירים יחזרו.

אז אנחנו מגיעות לחדר לידה 
ומקבלות מיילדת נפלאה שמייצרת תקשורת נהדרת עם תאיר 
וביחד עם הבן זוג אנחנו מייצרים לה את האווירה שהיא ביקשה לה כדי להעביר את הצירים, 
ואז כשהיא על הכדור ויש תאורה עמומה בחדר היא אומרת לנו- 
"בעצם אני ממש מפחדת ללדת, לא יודעת מה יעזור לי
אני רוצה להיות אחרי זה אבל אין לי מושג איך אני אעשה את זה."
אני בודקת איתה- את ממש לא רואה את עצמך יולדת, אה? 
וכשאני אומרת את זה אני יכולה ממש להרגיש את הפחד הזה, 
את השיתוק הזה שהוא יוצר, את ההפרעה לנשימה שהוא מייצר. 
כן, היא מאשרת, אני לא יודעת מה יעזור לי שם.

ואז אני מציעה לה לבדוק מה היא יודעת שיעזור לה, 
והיא מונה רשימה של דברים שיעזרו לה, 
האיש שלה מזכיר לה עוד דברים שהיא יודעת שעוזרים לה. 
ועכשיו זה מרגיש אחרת, אפשר שוב לנשום 
והנה מתחיל ציר ממש כשהיא מרגישה שזה בסדר. 
וזה מתקדם ועובד ואחרי זמן מה שוב היא מספרת 
שעולה בה הפחד שהיא לא יכולה לעשות את זה 
והיא לא יודעת איפה למצוא את האמונה שהיא יכולה. 
ואני שואלת אותה איפה הפחד מורגש. -הוא מורגש באגן.
ואיך זה בשביל האגן להחזיק את הפחד הזה? -האגן מרגיש קשיח כזה
אוקי, ואת יכולה לחפש רגע בגוף שלך אם יש מקום, אפילו קטן שאת מרגישה בו את האמונה הזאת שאת מחפשת? 
זה לוקח רגע אבל היא מגלה שבידיים, בכפות הידיים. 
היא מניחה את הידיים על הבטן.
ואז אני בודקת איתה מה האגן שלה צריך עכשיו? -להזיז את הפחד
ואז מתחיל ציר והיא קמה מהכדור שהיה נח עבורה עד עכשיו 
וממש מנערת את האגן, 
תנועה כזאת חדשה, 
שלא הייתה בה לפני זה, 
מתהווה עכשיו. 
תנועה פנימית, 
מחוברת גם לפחד וגם לאמונה.

אחרי הציר אני בודקת איתה מה עם האמונה בידיים 
וכן, זאת באמת שאלה מוזרה ברצף השאלות המוזרות האלה 
אבל תאיר יודעת להגיד שהאמונה מרגישה ממשית יותר עכשיו 
גם האגן מרגיש לה רך יותר. 
אחרי כמה דקות המיילדת מציעה לה בדיקת פתיחה, 
המיילדת ממש מציינת כמה הצוואר רך ופתוח 
ואפשר להרגיש את ההתקדמות שלה.
זה בדיוק זה, משהו מתרכך שם, הכי מבפנים. 
מהשלב הזה הצירים מתחילים להיות הרבה יותר סדירים 
ובשלבי יאוש שונים בהמשך הלידה 
אנחנו יכולים להזכיר לה את הידיים עם האמונה 
ולהזכיר לה שהפחד והיאוש הם רק חלק ממה שקורה עכשיו. 
אחרי החיבור הזה אפשר להזכיר שהדבר הגדול שקורה עכשיו זה שהתינוק שלה בדרך החוצה 
וכל המערכת שלה מגויסת לזה, 
כן גם הפחד והכאב נמצאים שם כדי לעזור לה בדרכם, 
לשמור עליה ועל הקצב של הלידה 
וגם האמונה נמצאת שם כל הזמן כדי להזכיר לה שזה בידיים שלה, 
שהיא עושה המון דברים נפלאים 
כדי לאפשר לתינוק שלה את הדרך החוצה.

גם בשלב שתאיר כבר בפתיחה מלאה 
וזה השלב שממנו הכי פחדה שוב הצירים מתרחקים זה מזה 
ושוב אנחנו מזכירות לה שהיא יכולה, 
המיילדת מבקשת ממנה שתגיד את זה 
ולוקח לה זמן אבל אז תאיר מצליחה להגיד: אני יכולה. 
ושוב אני מזכירה לה שכל פעם היתה התקדמות בלידה כשהיא בחרה להסכים שזה יגיע 
ואז תאיר אומרת- אני רוצה שהוא יהיה כבר על החזה שלי! 
ואז מתחיל ציר והמיילדת עוזרת לתאיר להרגיש את הראש כמו שביקשה 
וזה נהיה ציר ארוך כזה ומרגש עד דמעות 
שבסופו הראש יוצא ובציר הבא התינוק על החזה שלה. 
כי היא הסכימה ללדת.

מה זה בעצם עיבוד לידה?

בעקבות שאלות של נשים רבות לאחרונה-
מה זה בעצם עיבוד לידה?

קודם כל מה זה לא-
למרבה הצער עיבוד לידה לא ישנה את העבר, 
לא נוכל להפוך את הלידה שהייתה ללידה מושלמת.

אז מה אנחנו עושות בתהליך עיבוד לידה?
לפעמים נשים אחרי לידה מרגישות שמשהו מהלידה "לא משחרר אותן"
שלמרות שכבר עבר "מספיק זמן" עדיין יש תחושות/ תמונות מהלידה שלא עוזבות אותן
לפעמים רק לקראת הלידה הבאה או כשעולה המחשבה על הריון נוסף פתאום נשים מגלות שבעצם נשאר להן משהו לא פתור מהלידה.
ומה שאנחנו מנסות לעשות זה להכיר את התחושות שמלוות את האישה עכשיו בקשר ללידה שהייתה,
מחפשות מה החלק ש"לא משתחרר" מבקש בעצם כרגע כדי שהיא תוכל להרגיש טוב יותר.



המרחב שאנחנו יוצרות הוא מרחב שבו אין שיפוטיות,
זה יהיה ממש בסדר להגיד כאן שמה שהיה בלידה
הוא התרחיש הכי נורא שיכל לקרות
ואני לא אכניס לפרופרוציות
או אגיד "בואי נתמקד בטוב שיש בזה".
אנחנו נוכל להיות עם כל מה שעולה,
גם עם הכעס וגם עם הפיוס,
גם עם השמחה וגם עם העצב
פשוט עם איך שזה מרגיש עבורך כרגע.

מה שנשים רבות מרגישות בסיום התהליך זו הקלה,
תחושה שנכנסת נשימה,
בשביל אישה אחת זה יאפשר לחשוב על הריון נוסף
בשביל אחרת זה יאפשר לה להרגיש יותר מחוברת לתינוק שלה
ולפעמים פשוט להרגיש שזה סוף סוף "לא רודף אותה"

אם משהו מכל זה נוגע בך
או שהיית רוצה לשמוע עוד את מוזמנת לכתוב לי :) 

זה יהיה במבחן??

"המורה, מה שאת מלמדת עכשיו יהיה במבחן?"
שאלה שמהדהדת בי משנות הבית ספר המוקדמות
שחלילה לא נקדיש איזה רגע של התרכזות בלימוד שלא נצרך לנו ;-)
טוב, גם מחוץ לבית ספר, כשלמדתי לתאוריה בשביל רשיון נהיגה,
כל הקטע של להחליף גלגל, למדתי את מה שצריך כדי לעבור אבל היה ברור שאם במציאות יקרה משהו התשובה הנכונה באמת היא להתקשר לאבא, מה לא?

והאמת שבתחילת הדרך כדולה ומדריכת הכנה ללידה הסתכלתי באופן דומה על המפגשים שלי עם זוגות לקראת הלידה. יש "מבחן" שבו צריך "להצליח" ועכשיו בו נחשוב מה ממש חשוב שנלמד לפני הלידה.
אהה את רוצה לקבל 100%? נשקיע עוד בלמידה
את רוצה רק לעבור? אני אגיד לך מה הכי חשוב שתדעי.
אולי אני קצת מגזימה עם הדימוי אבל לא הרבה.

בשנים האחרונות ההסתכלות שלי נהייתה אחרת, הלידה היא לא רק משהו שצריך לעבור,
ההריון והלידה הם צומת משמעותית בחייה של האישה, הדרך שהיא תעבור את בתקופה הזאת משמעותית עבור האמא שהיא תהיה,
מה שיקרה בניהם כזוג יהיה משמעותי להורים שהם יהיו.

כשאנחנו מחפשות איזה דברים יתמכו בה ברגעים הקשים בלידה אנחנו מזהות את הנקודות שאחר כך יתמכו בה כאמא.
כשאנחנו בודקות איזה אסטרטגיות יש להם כזוג שיעזרו להם בלידה זה מעגן את הביחד שלהם לקראת אחד מאתגרי הזוגיות הגדולים שעומדים בפניהם.
כשאנחנו מבינות מה הדבר שהכי מפחיד אותה לקראת הלידה אנחנו הרבה פעמים נבין מה הדבר שהכי חשוב לה באמא שהיא רוצה להיות.

יותר ויותר אני מוצאת את עצמי מזמינה נשים לבדוק- אחרי הלידה, מה יגרום לך להרגיש שהלידה היתה ממש מה שרצית?
ואז אנחנו מגלות שם מה הדברים הממש חשובים עבור אותה אישה.
ובדיוק שם מגיעה הנקודה הזאת שפתאום מובן שפחות משנה איך בדיוק תיראה הלידה
אלא מה שחשוב זה הדרך הזאת שהאישה ובן זוגה עושים,
של חיבור פנימה והבנת הצרכים שלהם היא החשובה,
גם אם הלידה תיראה מאד רחוק מהתרחיש שאותו דמיינו
התהליך שהם עשו גם יעזור להם להתמודד עם מה שיגיע
ויותר חשוב-התהליך הזה לא ילך לשום מקום, הוא משמעותי עבור כל הדרך שבעצם מתחילה רק עכשיו...

מכירה את זה שאת מחפשת מתכון מושלם לאוכל כלשהו?

ואז את מוצאת מתכון שהבטיחו לך שאם תיצמדי להוראות זה יצא מושלם! 

פשוט צריך לעבוד בול כמו במתכון. 

כולך נרגשת, הולכת בול לפי המתכון ומגלה ששוב, 

זה יצא כמעט. טעים, לא שלא טעים אבל לא מושלם, לא וואו!! 

בתקופה שהייתי מכינה לחם כל שבוע הייתי יכולה לראות בעיניים 

איך שזה לא המתכון כמו ההקשבה לבצק של אותו שבוע, 

בקיץ היתה לחות והוא ביקש עוד קמח, ולהתפיח מעט זמן שלא יחמיץ

בחורף כשהאוויר יבש, הוא ביקש עוד מים ולתפוח ליד התנור

בכלים שונים שעבדתי איתו הוא התנהג אחרת,

גם איזה תנור השפיע על התוצר. 

אין מתכון אחיד שיבטיח בצק אחיד כי זה תלוי במשתנים שבהם אנחנו עובדים, 

אם רק נלך לפי הספר שהבטיח לנו את המתכון ללחם מושלם שתמיד מצליח-

ברוב הפעמים זה דווקא לא יצא מושלם. 

המתכון המנצח זה שימת לב לתנאי הסביבה ועבודה שמתחשבת בתנאים האלה. 

אפשר אולי לחלק את מה שצריך להיות באופן ההכנה ל3 מרכיבים-
מרכיבים בסיסים שאי אפשר בלעדיהם כמובן

התחשבות בתנאי הסביבה

והי, בואו לא נשכח שיש ביטוי לטעם האישי.
יש סיכוי שמה שמושלם בשבילי, לא טעים למישהו אחר. 

וטוב, 

זה בדיוק כמו בעבודה לקראת הלידה,

נשים לפעמים מבקשות ממני טיפ מנצח

או שומעות שאני דולה ואומרות לי- תשמעי, תגידי לכל הנשים שאת מלווה שאם הן יעשו את הדבר הבא תהיה להן לידה מוצלחת כמו שלי. 

אז זהו, שאין, אין מתכון ללידה מנצחת, אין מישהו שאם רק נמלא את מה שהוא אומר הלידה תהיה נפלאה. 

מה יש? כמו שברור שבשביל להכין לחם יש מרכיבים הכרחיים
אז גם פה, יש מידע מוחלט שאפשר ללמוד אותו
אבל אסור לוותר על השלב של ההקשבה לתנאי הסביבה שלנו, 

כמו שהבצק לפעמים צריך זמן התפחה ארוך ולפעמים קצר

ויש מי שאוהב להוסיף לבצק שלו זיתים ויש מי שזה יהרוס לו את הלחם. 

אז אולי את צריכה לעשות קורס הכנה ללידה מקיף כדי להיות בטוחה שהתכוננת "כמו שצריך" 
ואחותך דווקא מספיק לה לקרוא ספר אחד לקראת הלידה כי יותר מזה יכניס אותה לסרטים
אחת צריכה לכתוב תוכנית לידה מפורטת והשניה צריכה להגיד לעצמה שמה שיגיע יגיע

אחת צריכה חושך כדי להתחבר פנימה ולאחרת האור בלידה הוא ממש חשוב כדי שלא תתנתק.
אחת צריכה שיגידו לה מילים טובות והשניה שלא נעיז לדבר סביבה. 

ואולי בלידה הראשונה היה לך ממש נכון להביא איתך כמה מלווים ובלידה השניה הבנת שחשוב לך יותר שרק האיש שלך יהיה איתך?
ולמישהי אחרת היה מאד חשוב ללדת כמה שיותר טבעי ובזמן אמת היא הבינה שאפידורל תהיה בחירה מאד נכונה עבורה באותו רגע

אז מה המתכון שאת אוהבת ללידה שלך? 

תחיה

מחשבות קצת אחרות על תוכנית לידה

מידי פעם נשים שואלות אותי על תוכנית לידה, 

מה דעתי והאם זה מומלץ או האם אני כותבת ביחד עם נשים תוכניות כאלה.

הרעיון המוכר של תוכנית לידה הוא להקל על התקשורת בחדר לידה, 

כמו הצהרת כוונות של היולדת לגבי מה שחשוב עבורה בלידה.
זה בעצם מתחלק לשני שלבים, כתיבת התוכנית ולהגיש אותה לצוות בחדר הלידה.

השלב הראשון הוא השלב של לכתוב את התוכנית, 

כלומר ללמוד לברר, לחקור מה חשוב לי לגבי הלידה שלי.
זה שלב שהוא כמובן מבורך, אני מעודדת נשים לעשות את זה בדרכים שונות, 

לבדוק איזה ידע חשוב להן לרכוש, איך הן רואות את הלידה שלהן 

ומה יכול לתמוך בהן כדי להגיע ללידה בצורה המיטבית עבורן.
זה מתחיל ברשימה של המון פרטים שחשובים לאישה, 

אני מזמינה אותה לחשוב על התרחיש הכי ורוד שעולה בדעתה ואז היא מתחילה לשרטט את זה, 

זה יכול להיות כאלה משפטים למשל-
הלוואי שהלידה תהיה ביום הזה בשבוע,
שהלידה תתחיל דווקא כשאני נמצאת בבית
שלא ירבו בבדיקות פנימיות
שיסבירו לי לפני כל פרוצדורה מה בדיוק הולך לקרות
שיניחו עלי את התינוק מיד כשהוא נולד


יש משהו חשוב בכתיבה של הדברים האלה, 

זה עוזר לאישה לעשות סדר בדברים 

וככה היא יכולה גם להסביר לבן הזוג והדולה שלה אילו סוג תמיכה היא מבקשת מהם.

ובד"כ אפילו בלי שאשאל הן בעצם אומרות, 

את יודעת? "בעצם הכי חשוב לי..." ואז יש להן עניין אחד שהוא באמת הקריטי. 

והוא בד"כ לא קשור למוזיקה שתהיה או האם כן או לא יהיה מוניטור לסירוגין.
בד"כ הכותרת לרשימה הזאת קשורה לאיכות החוויה שהאישה רוצה לחוות,

שכל הפרטים שנכתבו ברשימה הם רק הביטויים של החוויה. 

נשים אומרות שבעצם הכי חשוב "שאני אדע כל הזמן שיש איתי מישהו שיודע מה אני עוברת"
או "חשוב לי לחוות את הלידה, אני צריכה שתבדקו שאני אתכם. אל תתנו לי להתנתק"

או "אני רוצה להרגיש כמו בנאדם שמדברים איתו בגובה העיניים ולא מעליו"
או "אני פשוט צריכה שמי שיהיה איתי יזכיר לי שאין דבר כמוני ברגע הזה. שאני מלכה בזמן שאני יולדת"

המשפטים האלה יקרים מפז,

כי הם נולדים אחרי שדיברנו על כל כך הרבה פרטים שבהם אני רוצה שיקרה ככה 

אבל אולי זה לא יתאפשר ואם זה לא באופן הזה אז אני רוצה שיגיבו בצורה כזאת 

ואחרי כל הפרטים האלה, 

כשהאישה יודעת להגיד מה הדבר הכי חשוב מתוך כל הפרטים שגם הם כשלעצמם חשובים, 

בן הזוג ואני כדולה יכולים להרגיש הרבה יותר בטוחים שנוכל לתמוך באישה ולעזור לה להגיע לחוויה שחשובה לה. 

החלק השני של תוכנית לידה זה בדרך כלל להגיש אותה לצוות בחדר לידה,

פעמים רבות אני רואה שהכוונה של אישה כשהיא מגישה תוכנית לידה 

זה להקל על התקשורת שלה עם הצוות, 

היא יודעת שלא כל מה שחשוב לה היא תזכור או תצליח להסביר בזמן אמת 

והאופציה של לכתוב את הדברים נראית מצוינת.

העניין שאני רואה שלפעמים דווקא המהלך הזה פוגע בתקשורת בין המיילדת ליולדת.
מקרה אמיתי שקרה בלידה שליוויתי,

המיילדת (הנהדרת, באמת!) בתוך העומס שמוטל עליה פוגשת דף עמוס בבקשות, 

היא מנסה לדלות בזריזות את הדברים החשובים וככה ראיתי את המיילדת אומרת לאישה-
"טוב הבנתי את רוצה לידה טבעית כמו כולן, בסדר"

אז יש כאן מיילדת שבאמת ניסתה להקדיש לזה הקשבה 

ומנגד יולדת שמרגישה עכשיו שבכלל לא הקשיבו לה, 

הרי בתוכנית היו דיוקים שונים וזה לא שהיא פנאטית של לידה טבעית.
במקום שזה יתמוך בתחושה שרואים ומבינים את הצרכים הספציפיים שלה 

היא מרגישה ששוב רואים אותה אחת מתוך המוני יולדות.

אחרי עוד כמה התנסויות דומות הבנתי שהתקשורת בחדר לידה מבקשת משהו אחר.
לא רשימת מסרים אלא חוויה של הקשבה הדדית.

ואיך בכל זאת נסביר בחדר לידה את הדברים שחשובים לנו?
העניין של תקשורת עם הצוות בחדר לידה הוא באמת נושא שמגיע לו הרבה יותר מפוסט אחד, 

ואולי אין תשובה פשוטה לשאלה איך נכון לתקשר את הצרכים שלנו בחדר לידה.

ואחרי שאמרתי את זה אני כן אניח פה איזה טיפ קטן שלי שהוא רק חלק מתוך כל הנושא הזה.

אני מציעה לזוג לנסח משפט אחד בדבר שהכי חשוב להם במיילדת, 

ואז כשהם מתקבלים ללידה להגיד: "חשוב לנו מאד מיילדת ש..." (דוברת שפה X/ תומכת בלידה טבעית/תעזור לי לקבל מהר אפידורל/אוהבת להסביר מה היא עושה וכד')
בד"כ כל עוד אפשרי בית החולים ירצה להתאים לכם מיילדת שתתאים לכם וזה עוזר שאתם יודעים להסביר מה חשוב לכם.
ובלידה אני ממליצה לנסח במשפטים קצרים את הדברים שחשובים ליולדת. 

אני רואה שלצוות יותר קל לשתף פעולה כשמתנסחים בצורה שמסבירה מה חשוב לכם שיקרה 

לעומת משפטים שמנוסחים בצורה שמתארת את מה שאתם מתנגדים לו.
למשל: "חשוב לי שתניחי עלי את התינוק מייד כשהוא יוצא" לעומת "אני לא מוכנה שתקחי ממני את התינוק"
או "חשוב לי שתשאלי אותי אם נראה לך שיש צורך בחתך" לעומת "אני לא מוכנה שתחתכי אותי"

אני רואה שוב ושוב שמשפטים שמנוסחים בצורה שמביעה את הצורך של היולדת 

מעוררים הזדהות ורצון לשתף איתך פעולה 

לעומת משפטים שמביעים התנגדות גורמים לאנשי הצוות לסייג ולהסביר שלעיתים אין ברירה אלא לקחת מיד את התינוק או לבצע חתך.

מאד ישמחו אותי תגובות עם תובנות שלכן לגבי התקשורת הרצויה בחדר לידה, מה היולדת ובן זוגה יכולים לעשות כדי להרחיב את הקשר עם הצוות בחדר לידה

מאחלת לך שהלידה שלך תהיה חוויה טובה ומדויקת עבורך,
תחיה

רבות כתבו על הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות,
השנה אני רואה את החיבור הזה מהעיניים של שדה הלידה.
רגע לפני יום העצמאות השני של מדינת ישראל, בשנת 1950 אמרו-
לא יכול להיות שנחגוג את עצמאותנו ואת המדינה שיש לנו
בלי לתת מקום לאבל והאובדן שהם חלק ממה שמאפשר לנו לחיות כאן.
ככה נקבע יום הזיכרון יום לפני יום העצמאות,
יותר בגלל הנטייה לדחות את המקום למה שכואב
מאשר איזה מחשבה מהותית על החיבור הזה
(על ההיסטוריה של קביעת התאריך אפשר לקרוא כאן goo.gl/Y5QJFj)

כשיש בתוכנו גם שמחה גדולה על המדינה על כל מה שיש בה
וגם כאב קשה מנשוא על כל המחירים שנדרשנו לשלם עבורה
יכולה להיות מלחמה פנימית- משפטים כמו "איך אפשר לחגוג כשכל כך הרבה נהרגו כאן?"
(כמובן שאפשר לסיים את המשפט בכל כך הרבה דברים דברים שמפריעים לנו לחגוג)
ומצד שני משפטים "איך אתם מעיזים בכלל להתאבל על ____ (וגם כאן אפשר למלא את זה בכל כך הרבה דברים) כשכל כך הרבה דורות התפללו ונלחמו למדינה הזאת?"
וכשאנחנו תקועים בנקודה הזאת אין לנו מנוח, שום שינוי לא יכול לקרות כשאנחנו לא מוכנים לא לשמוח על המדינה ולא לכאוב על כל מה שכואב

ככה גם בשדה הלידה,
נשים הרבה פעמים מרגישות שאסור להן להגיש כמה קשה להן
"את אמורה להיות שמחה שאת בהריון"
"כל כך הרבה נשים כל כך רוצות כבר להיות אמא אז מה את בוכה??"
אז כן, גם פה מותר לנו גם לכאוב את הלידה וגם לשמוח בתינוק
גם לקטר על לילות ללא שינה וגם להיות מאוהבת בתינוקת
גם להתאבל על אובדן החופש וגם להיות גאה באמהות
יש מקום להכל, זה לא סותר.

אז איך עושים את זה כעם?
ניתן מקום לכל אחד מהדברים החשובים האלה,
יום שלם שמוקדש לזיכרון ולאבל על חללי מערכות ישראל,
שרואה את המשפחות שבכל יום חיות את האובדן
שנותן כבוד לכל מה שהיה עלינו לשלם בשביל לחיות בו

ואחר כך יום שלם שמוקדש לשמחה הגדולה הזאת
יום שלם שבו אנחנו חוגגים את כל מה שזכינו לו
את כל מה שמשמח ואהוב ומרגש במדינה שלנו.

וכשאנחנו יודעים שהשמחה והאבל מונחים זה לצד זה
שיש מקום וזמן גם לאחד וגם לשני
אנחנו לא צריכים לבחור האם לכאוב או לשמוח ועל איזה תחושות לוותר.
גם וגם. יום אחרי יום.

התרגלנו להכניס את הבטן פנימה,
לקחת כדור ולתפקד כרגיל גם בימי הווסת,
להסתיר את הדמעות,
להחניק פיהוקים ולכסות את הפה
יש סיבות חשובות למה עשינו את זה
וגם שילמנו מחיר- התרגלנו להתעלם ממה שקורה לנו בגוף.
ואז בהריון פתאום כבר אי אפשר להתעלם ממה שקורה בגוף
ויש תחושות שאנחנו צריכות להרגיש
ויש תחושות שאנחנו מרגישות וזה אולי נורמלי אבל מעיק
ויש תחושות שהן סימני אזהרה
והקטע "להקשיב לגוף" הופך להיות ממש עניין
ולא תמיד כזה זורם וחביב כמו שזה נשמע.

והאמת שהגוף שלנו כל הזמן מגיב לדברים שקורים לנו,
אתן אומרות את זה כל הזמן-
"הגוף שלי מתכווץ כל פעם שאני נזכרת בלידה"
או "איך שראיתי את האיש הזה התחיל דופק מטורף"
או "הריח הזה גורם לי להתגעגע לסבתא שלי"

ואנחנו יכולות להכיר את התחושות האלה
עצם ההכרה בתחושות כבר עושה שינוי
הפיהוקים האלה שתמיד מגיעים בתזמון ספציפי
או הראש שמתחיל לכאוב כשמדברים איתי על עניין ספיציפי
יעזרו לנו להבין מה אנחנו צריכות בלידה
מה יתמוך בנו, מה עשוי להפריע

כדי להרחיב את ההכרות הזאת
אני מזמינה אותך להצטרף אלי ל"עוגן שלך ללידה מאהבה"
אפשר לקרוא הכל כאן https://laledet-mehahava.ravpage.co.il/HAOGEN

מי מה ומתי? החל מיום ראשון כ"א אייר, 6.5 במשך שישה שבועות
בכל יום ראשון תקבלי סרטון הדרכה עם הזמנה למפגש עם עצמך.
עד יום רביעי יהיה לך זמן להפנים, לעבד ולכתוב לי על דברים שגילית במפגש.
בימים הבאים תקבלי ממני מענה אישי שיתמוך בתהליך החיבור פנימה
ויעזור לך לקבל את מה שאת צריכה בשביל ההריון.
הסרטונים יהיו זמינים עבורך תמיד, גם להריונות הבאים!
בנוסף תהיה קבוצת פייסבוק סגורה שמהווה מקום תומך ומחבק של נשים בהריון נוספות שנמצאות בתהליך במקביל אליך.
שיח ושיתוף קבוצתי שיספק תמיכה, חיזוק והעצמה ויצור תחושת ביחד לנשים כמוך
שמחפשות מקום לתחושות ולחששות שלהן במהלך ההריון.

ובנוסף מתנה אישית ממני לכל משתתפת שעה של שיחת ליווי טלפוני/סקייפ לקראת סוף התוכנית
כדי להשלים ולתמוך בתהליך שלך, נבדוק מה שלומך, מה עוד מטריד אותך
ומה עוד את צריכה כדי להרגיש טוב יותר לקראת הלידה
עלות השתתפות לאישה בהרשמה מוקדמת 690 ₪ (עד ה3.5)
מחיר מלא- 820 ₪

להצטרפות ולפרטים נוספים- https://laledet-mehahava.ravpage.co.il/HAOGEN
כדי לאפשר מענה מספק עבור הנשים בקורס
אני מגבילה את המקומות אז כדאי למהר ולתפוס את מקומך.
אני כבר ממש מחכה ללוות אותך!
תחיה דוידוביץ

זכיתי להתראיין לתוכנית "רק בריאות" לאייטם בנושא דיכאון אחרי לידה בתור אשה שעברה בעצמה דיכאון אחרי הלידה השניה.

כמו שהכינו אותי לפני הצילומים- תמיד אחר כך יוצאים בתחושה שלא הספקנו להגיד הכל. אז מזל שיש את הבלוג ואפשר להשלים כאן את מה שלא הספקנו להגיד,

אז כמה קטנות לצד הראיון
א. זה היה מקסים לפגוש את ד"ר אסנת וולפיש שחוץ ממגישה נעימה היא רופאת נשים וראש מחלקה בסורוקה, אז כיף להיפגש לא במדי עבודה ולדבר קצת בנחת😉
הטרמינולוגיה של ד"ר אסנת שקוראת לדיכאון בשמו-מחלה מאפשרת הסתכלות רחבה יותר על הדיכאון, זה לא פינוק, זה לא אפיזודה, זו מחלה שצריכה טיפול לאישה ומערך תומך לה ולמשפחתה.

ב. האייטם קצר ולכן לא היה זמן להרחיב על נקודת המבט שלי כאשת מקצוע, אחד הדברים שחשובים לי כ"בוגרת דיכאון" זה לשים לב למצבים הריגשיים בהם נמצאות הנשים שאני מלווה, בקורס הכנה ללידה תמיד נדבר על בייביבלוז ועל דיכאון אחרי לידה גם של אמהות וגם של האבות, על הרכבת הרים הריגשית שמתרחשת בשבועות שאחרי הלידה.
זה כמובן משהו שהוא חלק מתפקידי כמדריכת הכנה ללידה אבל הוא מקבל משמעות של שליחות אישית בזכות החוויה האישית שלי.

ג. כמו שאמרתי בראיון, כל אישה שמרגישה שאולי משהו לא בסדר, בבקשה תשאלי ותבררי, את מוזמנת גם לדבר איתי וגם עם אחות טיפת חלב/ רופא המשפחה/ נשים תומכות בקרבתך זאת תהיה הכתובת הראשונה כדי לברר לאן להמשיך.

תודה לפסיכולוגית יעל שלזינגר שהיה לי לעונג להתראיין איתה :)
וכמובן הראיון-

תודה לכל מי שתמכו מאחור וחיזוקו וחיבקו כדי לאפשר לי את האומץ להתראיין :) 

תחיה