סיפור-
ליל שבת.
אני עם צהלי, בת השלוש וחצי שלי.
פתאום עומד מולנו אדם לבוש כהה,
שולף אקדח ומכוון עלינו.
אני מתבלבלת לא יודעת מה לעשות
ו...
מתעוררת ומגלה שצהלי ישנה איתי במיטה
זה היה רק חלום.
הלב שלי דופק כמו משוגע.
אני מחבקת אותה חזק,
מנסה להבין מה השעה ולהירגע.
לא מצליחה.
נו תחיה, זה היה רק חלום.
כל הגוף שלי תפוס,
הדופק מהיר
ואני אומרת לעצמי-
תחיה.
זה רק חלום.
די.
לכי לישון.
ואז הדולה שבתוכי מזכירה לי לקחת אוויר ולנשום
ואני נושמת עמוק, ומחבקת את צהלי
ולוקח לי זמן אבל בסוף אני חוזרת לישון
 |
| צהלי ואני בזמן רגוע יותר |
ועד הבוקר כבר חולמת גם חלומות נעימים.
ובבוקר הבנתי מה קרה לי.
הרי אני כל הזמן מסבירה סביבי
שמה שקורה במח משפיע על הגוף שלנו.
במח שלי, בחלום שלי, הייתי במצב של סכנה.
המח גורם להפרשה מוגברת של אדרנלין,
אי אפשר לישון עם כמות כזאת של אדרנלין
וזה מה שגרם לי להתעורר בבהלה.
המח בעצם הציל אותי ממציאות דמיונית
אבל זה לא היה רק בראש שלי
כי כל הגוף שלי הגיב למה שקרה בראש.
המתח בכל הגוף, הדפיקות לב הנשימה המהירה.
המח הכין אותי לפעולה מהירה שתציל אותי ואת צהלי.
ואז כשאני מבינה שאנחנו לא בסכנה
(חוץ מהסכנה שמישהי חוטפת לי את הכרית ;-) )
אני צריכה לתת זמן למח ולגוף להבין שמותר להרגע.
ושוב זו היתה דוגמא מעולה בשבילי,
איך ההורמונים עובדים
זה לא, "רק בראש"
מה שקורה במח משפיע על הגוף שלנו.
אם יש לי סרטים בראש של פחד מהלידה
הם עלולים להשפיע על מה שיקרה בגוף שלי בלידה
פיזית ממש.
אז מה עושים?
מטפלים במה שרץ לנו בראש.
זה יכול להיות ברמת-
"תחיה, זה היה חלום.
צהלי פה לידך ואתן בטוחות
את יכולה לישון."
שזה מתאים יותר כשזה מפריע בכאן ועכשיו.
וכשזה מראש אז עדיף בכלל להתמודד יותר מזה,
מה באמת מפחיד אותי,
אולי יש לי מה ללמוד כדי להתמודד עם העניין הזה?
אולי דברים טכנים שיכולים לעזור לי?
העיקר שנבין את זה,
שלא נחשוב שזה רק בראש
ואז, הי, למה הגוף לא משתף פעולה בעצם?
אישה אחת בכל רבדיה צריכה ללדת-
בגוף, ברגשות ובמחשבות.
מאחלת לך לידה טובה ומעצימה,
תחיה דוידוביץ
