רבות כתבו על הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות,
השנה אני רואה את החיבור הזה מהעיניים של שדה הלידה.
רגע לפני יום העצמאות השני של מדינת ישראל, בשנת 1950 אמרו-
לא יכול להיות שנחגוג את עצמאותנו ואת המדינה שיש לנו
בלי לתת מקום לאבל והאובדן שהם חלק ממה שמאפשר לנו לחיות כאן.
ככה נקבע יום הזיכרון יום לפני יום העצמאות,
יותר בגלל הנטייה לדחות את המקום למה שכואב
מאשר איזה מחשבה מהותית על החיבור הזה
(על ההיסטוריה של קביעת התאריך אפשר לקרוא כאן goo.gl/Y5QJFj)

כשיש בתוכנו גם שמחה גדולה על המדינה על כל מה שיש בה
וגם כאב קשה מנשוא על כל המחירים שנדרשנו לשלם עבורה
יכולה להיות מלחמה פנימית- משפטים כמו "איך אפשר לחגוג כשכל כך הרבה נהרגו כאן?"
(כמובן שאפשר לסיים את המשפט בכל כך הרבה דברים דברים שמפריעים לנו לחגוג)
ומצד שני משפטים "איך אתם מעיזים בכלל להתאבל על ____ (וגם כאן אפשר למלא את זה בכל כך הרבה דברים) כשכל כך הרבה דורות התפללו ונלחמו למדינה הזאת?"
וכשאנחנו תקועים בנקודה הזאת אין לנו מנוח, שום שינוי לא יכול לקרות כשאנחנו לא מוכנים לא לשמוח על המדינה ולא לכאוב על כל מה שכואב

ככה גם בשדה הלידה,
נשים הרבה פעמים מרגישות שאסור להן להגיש כמה קשה להן
"את אמורה להיות שמחה שאת בהריון"
"כל כך הרבה נשים כל כך רוצות כבר להיות אמא אז מה את בוכה??"
אז כן, גם פה מותר לנו גם לכאוב את הלידה וגם לשמוח בתינוק
גם לקטר על לילות ללא שינה וגם להיות מאוהבת בתינוקת
גם להתאבל על אובדן החופש וגם להיות גאה באמהות
יש מקום להכל, זה לא סותר.

אז איך עושים את זה כעם?
ניתן מקום לכל אחד מהדברים החשובים האלה,
יום שלם שמוקדש לזיכרון ולאבל על חללי מערכות ישראל,
שרואה את המשפחות שבכל יום חיות את האובדן
שנותן כבוד לכל מה שהיה עלינו לשלם בשביל לחיות בו

ואחר כך יום שלם שמוקדש לשמחה הגדולה הזאת
יום שלם שבו אנחנו חוגגים את כל מה שזכינו לו
את כל מה שמשמח ואהוב ומרגש במדינה שלנו.

וכשאנחנו יודעים שהשמחה והאבל מונחים זה לצד זה
שיש מקום וזמן גם לאחד וגם לשני
אנחנו לא צריכים לבחור האם לכאוב או לשמוח ועל איזה תחושות לוותר.
גם וגם. יום אחרי יום.